image2

גזענים נמאסתם - מאמר של תום וגנר במדור דיעות ופרשנות באתר האינטרנט NRG

למאמר במעריב - אנרג'י: http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/528/962.html

"קצר חשמלי בלשכת שר הביטחון", הכריז הקומיקאי ליאור שליין בתוכנית הטלוויזיה שלו, "עמיר פרץ שמע שכדי לנצח משחקי כדורגל צריך לשחד את הכדורגלנים, אז הוא דחף שטרות למכשיר הפלייסטיישן". מצחיק? אולי כן, אולי לא, אבל בהחלט מוכר. זוהי, גבירותי ורבותי, בדיחת דוד לוי. או בעצם, אם נקרא לילד בשמו, בדיחה על מרוקנים, המאגדת בתוכה את כל הסטריאוטיפים הישנים והמגעילים משנות ה-50 על העדה המרוקנית - טיפשים, חשוכים, פרימיטיבים.

"תוכנית החדשות" המובילה בישראל כיום היא "ארץ נהדרת", בה מופיעה דמותו של פרץ כתצריף הסטריאוטיפים על העדה המרוקנית. אבל עדיין, לסאטירה חוקים משלה. היא אמורה להיות מצחיקה, לא פוליטיקלי קורקט. אבל הסאטירה היא לא המקום היחיד בו מופיעים הסטריאוטיפים הללו.

"הוגי דעות" רבים, שיצאו בשצף קצף כנגד הטענה שעלתה במהלך הבחירות לפיה ריצתו של פרץ חושפת פנים גזעניות בתוך החברה הישראלית של שנות האלפיים, כנראה מעולם לא קראו טוקבקים באינטרנט. "דביל", "אנאלפבית" ו"פרימיטיב" הם רק חלק משמות התואר המופנים כנגד פרץ, שספג במהלך הקריירה הפוליטית שלו ביקורת עניינית רבה, אך מעולם לא הואשם על ידי מתנגדיו ומבקריו בחוסר אינטליגנציה.

לא רק הטוקבקיסטים מקשרים לפרץ סטריאוטיפים המשוייכים לעדה המרוקנית. גם מנהיגים פוליטיים חטאו בכך. דני יתום הטיח בפרץ במהלך הפריימריז את הטענה המוזרה "גדלת באופן בלתי טבעי". גם כוכב השביט החדש של הפוליטיקה הישראלית, ארקדי גאידמק, חטא בכך כשטען שפרץ יכול להיות "מקסימום נהג מונית".

לו פרץ היה נראה, מתלבש, מתגלח ומדבר כמו אולמרט או מתן וילנאי, האם ביטויים כאלו היו נקשרים בשמו? סביר יותר להניח שגאידמק היה מכתיר אותו כ"פקיד בנק" או "שמאי רכב", מקצועות יותר "אשכנזיים", ולא קושר בו את הסטריאוטיפ ה"מרוקני" הקלאסי - "נהג מונית" או "באסטיונר".

ישנם הרוצים להניח ש"שנאת פרץ", הטרנד השנקינאי העכשווי, נובעת מכשלונו של פרץ במלחמת לבנון השנייה ולא מהמוצא העדתי שלו. "נו טוב", יאמרו בסלחנות יושבי בתי הקפה, "הוא הרי התגלה ככישלון מוחלט, אז יש מיעוט שולי שהכישלון הזה מתלבש אצלו על סטריאוטיפים. שויין".
גיבנת הדימויים של סאלח שבתי

אבל מי בעצם קבע שפרץ אחראי לכישלון במלחמת לבנון? הרי אחרי מלחמת יום כיפור, כישלון צבאי חריף הרבה יותר ממלחמת לבנון השנייה, איש במדינת ישראל לא חשב שהאשמה בתוצאות המלחמה מוטלת לפתחו של שר הביטחון דאז משה דיין. מדוע היום פרץ הוא החשוד המיידי?

ניתן לשכוח זאת בקלות, אבל מלחמת לבנון השנייה פרצה חודשיים לאחר כניסתו של פרץ ללשכת שר הביטחון, ואפילו ליאור שליין וארקדי גאידמק לא חושבים באמת שבמהלך חודשיים פרץ הצליח לרוקן את הימ"חים, לאייש את המטכ"ל בפקידי הסתדרות ולהפוך את צה"ל מצ'יטה לצ'יוואווה.

הביקורת העניינית היחידה כנגד תפקודו של פרץ מתמצית בטענה לפיה הוא לא היה צריך לצאת למלחמה כאשר הצבא איננו מוכן למלחמה. צריך לקרוא את המשפט הזה פעמיים כדי להבין את מידת הטירוף שבו. צה"ל, בהגדרה, צריך להיות מוכן למלחמה כל הזמן. אם זה לא היה ברור מיום הכרזתה של המדינה, אז באה מלחמת יום כיפור והבהירה זאת היטב.

אי מוכנות של צה"ל למלחמה היא דגל שחור וגדול המתנופף מעל כתפיו של הרמטכ"ל, מפקד הצבא שאמור להיות מוכן למלחמה כל הזמן. אם הצבא איננו כשיר למלחמה, והרמטכ"ל לא התריע על כך מבעוד מועד, יתכבד נא הרמטכ"ל ויניח את דרגותיו. הכישלון רובץ לפתחו, ולפתחו של שר הביטחון הקודם אשר עמד שנים בראש המערכת, כי כשל כל כך מקיף בוודאי לא קרה בחודשיים בהם כיהן פרץ במשרד הביטחון.

החלטתו של פרץ לתקוף לאחר חטיפת החיילים היתה החלטה מוצדקת, אשר זכתה לקונצנזוס ציבורי רחב, והאכזבה הגדולה הגיעה רק לאחר שהסתבר כי בניגוד לציפיותינו, הצבא לא היה ערוך למלחמה והקצונה הבכירה לא השכילה לנווט אותה היטב. הטענה לפיה פרץ אחראי מתוקף כהונתו היא טענה דמגוגית, המקבילה לטענה לפיה דיכטר אחראי לבריחתו של בני סלע.

אם כך, כיצד נוצרה הדעה הרווחת שפרץ הוא האשם? את התשובה צריך לדרוש מהתקשורת, שהחליטה שהקורבן המתאים ביותר למחאה הציבורית הוא שר הביטחון החדש,  הנושא על גבו את גיבנת הדימויים של סאלח שבתי. בסופו של דבר, התקשורת רק משקפת את פרצופה של המדינה. פרצוף מכוער וגזעני.

הכותב שימש כיועץ התקשורת של עמיר פרץ