השיבה מהודו – הסיקור בערוץ 2

מטיילת ישראלית הולכת לתומה ברחובות הודו, ופתאום רואה ראש בלונדיני בין חבורת הילדים המשחקים. כך מתחיל אחד הסיפורים העיתונאים המלהיבים יותר של החודשים האחרונים, סיפור שיש בו כל אבני היסוד של טלנובלה מצוינת – האהבה הגדולה בין ישראלי לפינית, הטיול להודו, השיגעון שפוקד את שניהם, ראש בלונדיני בין הראשים השחרחרים של הילדים ההודים, המטיילת שהפכה לבייביסיטר בעל כורחה, מאבק המשמורת הבין-יבשתי בין הסבים והסבתות וכו'. באופן בכלל לא מפתיע, התקשורת אהבה את הסיפור הזה. היא אפילו בחרה להתייחס לגיבוריו בכפפות של משי, ובימים הראשונים, שמם של המעורבים בפרשה כלל לא פורסם.

ההיגיון מאחורי ההחלטה להימנע מפרסום שמו של אדם הנמצא בסיטואציה כזו הוא היגיון אנושי ברור. פרסום שמו יגרום לכך שידבק בו רבב מעתה ועד עולם; שהאנשים שגדלו אתו, למדו אתו, עבדו אתו או עמדו אתו בתור למכולת לעולם לא יסתכלו לו יותר בעיניים; שגם בעוד 30 שנה כשהוא ילך ברחוב הוא ישמע אנשים מתלחשים מאחוריו "זה, זה ההוא שהשתגע בהודו והפקיר את הילדה שלו."

אבל אז מגיעה השיבה הגדולה מהודו, היום בו יורדים ממטוס האב, האם והילדה בעלת הראש הבלונדיני, בראשים גלוחים ופנים ריקות מהבעה, ואת זה שום עורך חדשות לא מוכן לפספס. אלו תמונות ששוות רייטינג, וכשיש רייטינג, השיקול האנושי לא מעניין יותר, כמו שכבר הבין כל מי שראה פרק אחד של "בהפרעה". אז מה עשו בערוץ 2? שידרו את התמונות של המשפחה היורדת מהמטוס, והמשיכו לשמור על עילום שם.

מצד אחד, כל מדינת ישראל רואה את האבא מביט היישר למצלמה, לא רעול פנים ולא מטושטש פנים, ומדבר ג'יבריש הזוי, ומצד שני הקריינית אומרת " היום חזר לארץ א' עם אשתו וביתו". מעולם לא נראתה סיטואציה הזויה כל כך על מסכי הטלוויזיה בישראל – מצד אחד, כל מי שמכיר או הכיר את האב מיד מזהה את תמונתו, המופיעה על המסך דקות ארוכות, ומצד שני, לא אומרים את שמו, כדי להגן עליו מזיהוי. זוהי, כנראה, הגרסה הייחודית של ערוץ 2 למונח "חצי היריון".

ההחלטה המוזרה הזאת מצטרפת לעוד כמה "יציאות מוזרות" של חדשות ערוץ 2 בחודשים האחרונים: לפני כשלושה חודשים שודרה ב"אולפן שישי" כתבתו של משה נוסבאום, שביקר בביקור דרמטי כהרגלו בבית הכלא לנערים, ושמע מהנערים על יחס גרוע ואלימות כלפיהם, תוך כדי שאחד מהם אומר לו, למצלמה: "דוגרי, 80% מהחברה בכלא הזה ממש לא נהנים פה" (מה שגורם לך מיד לנסות ולהבין מי הם ה- 20 % שנהנים שם בכלא, ומה בדיוק הבעיה אתם).

רק שבוע לאחר מכן, שוב באולפן שישי - הכתבה על ילדים לקויי למידה שלא אובחנו נפתחה במילים : "גילה, אמו של גדי, אף פעם לא הבינה מדוע בנה הקטן תמיד מעדיף לשחק מאשר להכין שיעורים".
מעניין מה בדיוק קורה מאחורי הקלעים של האולפן השקוף.

ההתפטרות של אלי מויאל – הסיקור במהדורות החדשות ובעיתונים

אלי מויאל מצא את עצמו, כנראה, עם הגב לקיר. נוסף לכל העומס המוטל באופן יבעי על כתפיו של ראש עיריית שדרות - לחץ מתמיד, לילות ארוכים ללא שינה והצורך התובעני להיות מי שכל העיניים לטושות אליו עם כל אזעקה, הגיעה חקירת משטרה לא פשוטה בכלל. לכל אלו, וכנראה כתוצאה מכל אלו, התווסף הקש ששבר את גב הגמל - לא מטח הקאסמים, אלא התקרית הלילית התמוהה בה הגיע לביתו של מויאל אותו קבלן שקשריו עם מויאל עומדים במרכז החקירה, ועזב עם אף חבול, כשבמקום נשארו סימני דם. כשהגיע מטח הקאסמים האחרון, מצא בו מויאל גם קרדום להיתלות בו - עילה להתפטרות מכובדת, שתשמר אותו בזיכרון הציבורי כמנהיג שהקריב למען הציבור, ולא כמי שנשבר תחת הלחץ של התקפות טילים וחקירות משטרה והחליט לפרוש.

התקשורת יכולה הייתה לבחור לתאר אותו בכל אחד משני הסטריאוטיפים התקשורתיים שהיא מורגלת אליהם - הגיבור המצפוניסט, או המושחת המתפטר, אבל אז בא מויאל וכמעט הכריח אותה ללכת על הגרסה השניה, בכך שניצל את ההזדמנות הראשונה להתפטרות והודיע עליה בשידור חי, בראיוןראיון בלעדי לקול ישראל.

אקטים דרמטיים מצריכים שיקול דעת, ולא פעולה בדחף של רגע. מויאל עשה טעות טקטית, שעלתה לו בכל הקופה - הוא לא השכיל להבין שמתן ה"סקופ" הבלעדי לקול ישראל תעורר את זעמם של כלי התקשורת האחרים ואת זעם פרשניהם, שגם ככה מעדיפים להשתלח מאשר לשבח. מאחר שמויאל גם לא התפטר מול המצלמות, דברו לא נשמע במהדורות החדשות בטלוויזיה - רק ציטוט משפט קצר מהראיון, שמשאיר המון מקום לפרשנים לפרש ולהסביר את המניעים הנסתרים.

לו היה מויאל מבין את חשיבות היחס לתקשורת ברגעים כאלה, הוא היה מכנס מסיבת עיתונאים במקום בו נפל הקסאם האחרון, עם נציגי תושבים שהיו מדברים אחריו, תוקפים את הממשלה על חוסר הפעולה ומגבים את החלטתו להקריב ולהתפטר. לו היה עושה כך, תמונת המצב הייתה שונה לגמרי - לאורך כל היום היו משדרים ברדיו ראיונות עם מקורביו וקטעים ממסיבת העיתונאים, ותמונתו על רקע סימני הקסאם הייתה נחרטת בזיכרון הלאומי כסיבה להתפטרות, ולא תמונות הארכיון שלו מובל לחקירה.

מויאל גם היה מונע מהפרשנים והעורכים את אותה אווירת נקם שנבעה גם מכך שהודיע על צעדו הדרמטי באופן בלעדי לקול ישראל, עניין אותו תפסו כל כלי התקשורת האחרים כפגיעה ביוקרתם. חזרתו של מויאל לתפקיד כבר נעשתה באופן יותר מאורגן, אולם את הנזקים לא ניתן יהיה לשקם בעתיד הקרוב, אם בכלל